מסיבת פורים בנחלאות

נהרות האנשים וים האדם במסיבת פורים בנחלאות היו מראה סוראליסטי ונפלא והכפור, והטפטוף העיקש, והילדים המחופשים שרוקדים כל כולם בתוך הבאסים, ושמלת הכלה המוכתמת בשוליים במיץ של רחוב אגריפס הרטוב, וסבתות עם עגלות שוק ומסכות שמצלמות את הכל בפלאפון, והקהל שנאסף ונאסף עד שהופך ליצור אחד מלא ראשים, ידיים ורגליים, וגם זנבות, קרניים, פרחים ואני איתם-והמוזיקה שמחברת את כל זה.

ועיניים אהובות מחייכות מהקהל ושלושה מתוקים מקדימה שבאו לחלוק איתי את הריקוד והתחושה - הרוקדים האלה במיוחד מחממים את הלב ומכפילים את השמחה, ועל כל אלה, כשמגיע מגיע (תודה)


תקלוט רחוב בפסטיבל שאון חורף

האמת, הגעתי אתמול לתקלוט בשאון חורף עם איזה חשק פשוט להשמיע דברים יפים שהצטברו אצלי ולא יצא לי להשמיע הרבה קודם. הכנתי תיקייה מגוונת מלאה בלטינית, מוזיקה שחורה, ובעיקר מלא פיוז׳ן וערבובים שמשמחים אותי לאחרונה-וחשבתי לעצמי שבתקלוט רחוב כזה אפשר יהיה בסך הכל לשלב בתוך האווירה הכללית מה שבא לי באותו רגע.

טעיתי, ואני מאוד שמחה על כך. נזכרתי אתמול למה אין הרבה מקומות שכיף לי יותר לתקלט בהם מרחובות ירושלים. הרחבה שנוצרה הצחיקה אותי, ריגשה אותי, איתגרה והפתיעה ובעיקר סחפה אותי איתה. עם מיקס הזוי ויפיפה של אנשים שפתאום התחברו להם-קשישות עם מטפחות שהגיעו מבסוטיות משיר אלג׳ריאי ושאלו אותי למה לא עושים פסטיבל כזה גם בשכונה שלהן וששם ״יותר יפה מפה, יותר מתאים״. התיירות הטורקיות השיקיות שרקדו ושרו את כל המילים בשירים הטורקים שהשמעתי. הבחורים המתוקים ממזרח העיר, שהגיעו במסגרת ״דאבל ירושלמי״ לאליפות השש בש - עמדו לידי והחוו דעה על כל בחירה ״שימי ערבית, לא צריך טורקית.״, קנו לי שוקולד, שלחו לי סרטונים שצילמו מהריקודים ולא עלו על הרחבה גם בשירים ששרו בהתלהבות והכירו בעל פה. כששאלתי למה הם לא רוקדים ורק שרים משכו בכתפיהם וחייכו במבוכה. כמה שמחתי לראות אותם לקראת הסוף מזנקים אל הרחבה באיזו דאחייה שבפניה כבר לא יכלו לעמוד. החרדים שרקדו ממש לצידם, והנערים שהגיעו כשהתחלתי להנמיך לקראת הסוף ואמרו ״למה להנמיך? תשברי אותנו עוד!״

משהו מיוחד קורה בתקלוטי רחוב, ובעיר מגוונת, טעונה באנרגיות וצבעונית כמו ירושלים זה באמת קסם אחר ותענוג צרוף.

אחרי הריקוד האחרון

בחודש האחרון תיקלטתי בשש חתונות. כל חתונה, מסיבה ורחבה היו שונות בתכלית מהאחרות. בכל אחת מהן היה צורך בהתכווננות אחרת שלי. ובכולן המטרה היתה לחבר בין אנשים בעלי רקעים וטעמים מגוונים לרחבה אחת, מגובשת וזורמת.

לרב לרוקדים יש צרכים ורצונות סותרים ורק האינטואיציה יכולה לכוון בהחלטה לגבי הדבר המדויק לו זקוקה הרחבה בכל רגע.

לפעמים קורה שמגיעות בקשות נפלאות - שכל כך בא לי להענות להן ולשמח את המבקש, אבל כשאני מסתכלת ברחבה אני מבינה שזה לא מה שהיא צריכה.

לא תמיד קלה לדי ג׳יי הידיעה שיש מישהו שכל כך רוצה משהו ספציפי ואי אפשר לתת. 

אז לאחרונה, במקרים כאלה עשיתי לי הרגל - לתת לאותו רוקד שהרצון שלו לא תואם לצורך הכללי את השירים שמושמעים ממש בסוף של הסוף, אחרי השיר האחרון, כשאני מקפלת את הציוד.

זו שמחה מיוחדת, לראות את הרוקד הזה שחיכה כל הערב מקבל סוף סוף את מה שהיה צריך רוקד לבדו, או עם שני חברים מיטבי לכת, בעיניים עצומות, בתענוג.

זה קרה לא מזמן בחתונה פתוחה באופן מיוחד, שבה הזוג והחברים, ביקשו למרבה שמחתי בעיקר מוזיקה ערבית ואפשרו לי להתפרע. 

רק אחרי השיר האחרון יכלתי לתת לשלוש חברות את נוסטלגיית הניינטיז שכל כך רצו. בחתונה אחרת, רק בקיפולים אפשר היה להשמיע האבי מטאל ששני החברים הטובים של החתן ביקשו כל האירוע. 

ואיכשהו יצא שמכל החודש עמוס השירים והמוזיקה הזה, נשארתי בראש עם שיר אחד, שביקשו שני בחורים ששמחו אותי בריקודים שלהם במהלך כל הערב, בחתונה חברתית אחת, צפונית ויפה. הם כל כך רצו שיר דאנסהול אחד ספציפי, שגם אני אוהבת, אבל רק בזמן הקיפולים התאים להשמיע אותו.

וההנאה שלהם כשהשיר נשמע סוף סוף גרמה לי בשלוש בלילה, בזמן שכל האורחים האחרים כבר קרסו על מזרונים מסביב, לעצור את קיפולי הציוד שלי ולהצטרף לשניים האלה ברחבה הריקה.

משום מה אחרי הרחבה השוקקת, השמחה המתפרצת וחיבוקי הסיום של הרוקדים, הרגעים האלה של אחרי הסוף נשארו איתי יותר מכל דבר אחר. כשהם צבועים באיזה נופך של חלום.

a5ef7512-d41e-4828-bd1b-a331dcf6c98a.jpg