האמת, הגעתי אתמול לתקלוט בשאון חורף עם איזה חשק פשוט להשמיע דברים יפים שהצטברו אצלי ולא יצא לי להשמיע הרבה קודם. הכנתי תיקייה מגוונת מלאה בלטינית, מוזיקה שחורה, ובעיקר מלא פיוז׳ן וערבובים שמשמחים אותי לאחרונה-וחשבתי לעצמי שבתקלוט רחוב כזה אפשר יהיה בסך הכל לשלב בתוך האווירה הכללית מה שבא לי באותו רגע.
טעיתי, ואני מאוד שמחה על כך. נזכרתי אתמול למה אין הרבה מקומות שכיף לי יותר לתקלט בהם מרחובות ירושלים. הרחבה שנוצרה הצחיקה אותי, ריגשה אותי, איתגרה והפתיעה ובעיקר סחפה אותי איתה. עם מיקס הזוי ויפיפה של אנשים שפתאום התחברו להם-קשישות עם מטפחות שהגיעו מבסוטיות משיר אלג׳ריאי ושאלו אותי למה לא עושים פסטיבל כזה גם בשכונה שלהן וששם ״יותר יפה מפה, יותר מתאים״. התיירות הטורקיות השיקיות שרקדו ושרו את כל המילים בשירים הטורקים שהשמעתי. הבחורים המתוקים ממזרח העיר, שהגיעו במסגרת ״דאבל ירושלמי״ לאליפות השש בש - עמדו לידי והחוו דעה על כל בחירה ״שימי ערבית, לא צריך טורקית.״, קנו לי שוקולד, שלחו לי סרטונים שצילמו מהריקודים ולא עלו על הרחבה גם בשירים ששרו בהתלהבות והכירו בעל פה. כששאלתי למה הם לא רוקדים ורק שרים משכו בכתפיהם וחייכו במבוכה. כמה שמחתי לראות אותם לקראת הסוף מזנקים אל הרחבה באיזו דאחייה שבפניה כבר לא יכלו לעמוד. החרדים שרקדו ממש לצידם, והנערים שהגיעו כשהתחלתי להנמיך לקראת הסוף ואמרו ״למה להנמיך? תשברי אותנו עוד!״
משהו מיוחד קורה בתקלוטי רחוב, ובעיר מגוונת, טעונה באנרגיות וצבעונית כמו ירושלים זה באמת קסם אחר ותענוג צרוף.