בחודש האחרון תיקלטתי בשש חתונות. כל חתונה, מסיבה ורחבה היו שונות בתכלית מהאחרות. בכל אחת מהן היה צורך בהתכווננות אחרת שלי. ובכולן המטרה היתה לחבר בין אנשים בעלי רקעים וטעמים מגוונים לרחבה אחת, מגובשת וזורמת.
לרב לרוקדים יש צרכים ורצונות סותרים ורק האינטואיציה יכולה לכוון בהחלטה לגבי הדבר המדויק לו זקוקה הרחבה בכל רגע.
לפעמים קורה שמגיעות בקשות נפלאות - שכל כך בא לי להענות להן ולשמח את המבקש, אבל כשאני מסתכלת ברחבה אני מבינה שזה לא מה שהיא צריכה.
לא תמיד קלה לדי ג׳יי הידיעה שיש מישהו שכל כך רוצה משהו ספציפי ואי אפשר לתת.
אז לאחרונה, במקרים כאלה עשיתי לי הרגל - לתת לאותו רוקד שהרצון שלו לא תואם לצורך הכללי את השירים שמושמעים ממש בסוף של הסוף, אחרי השיר האחרון, כשאני מקפלת את הציוד.
זו שמחה מיוחדת, לראות את הרוקד הזה שחיכה כל הערב מקבל סוף סוף את מה שהיה צריך רוקד לבדו, או עם שני חברים מיטבי לכת, בעיניים עצומות, בתענוג.
זה קרה לא מזמן בחתונה פתוחה באופן מיוחד, שבה הזוג והחברים, ביקשו למרבה שמחתי בעיקר מוזיקה ערבית ואפשרו לי להתפרע.
רק אחרי השיר האחרון יכלתי לתת לשלוש חברות את נוסטלגיית הניינטיז שכל כך רצו. בחתונה אחרת, רק בקיפולים אפשר היה להשמיע האבי מטאל ששני החברים הטובים של החתן ביקשו כל האירוע.
ואיכשהו יצא שמכל החודש עמוס השירים והמוזיקה הזה, נשארתי בראש עם שיר אחד, שביקשו שני בחורים ששמחו אותי בריקודים שלהם במהלך כל הערב, בחתונה חברתית אחת, צפונית ויפה. הם כל כך רצו שיר דאנסהול אחד ספציפי, שגם אני אוהבת, אבל רק בזמן הקיפולים התאים להשמיע אותו.
וההנאה שלהם כשהשיר נשמע סוף סוף גרמה לי בשלוש בלילה, בזמן שכל האורחים האחרים כבר קרסו על מזרונים מסביב, לעצור את קיפולי הציוד שלי ולהצטרף לשניים האלה ברחבה הריקה.
משום מה אחרי הרחבה השוקקת, השמחה המתפרצת וחיבוקי הסיום של הרוקדים, הרגעים האלה של אחרי הסוף נשארו איתי יותר מכל דבר אחר. כשהם צבועים באיזה נופך של חלום.
